מהות הנבואה על פי ההגיון העברי השמעי

מרוב דיבורים על נבואה, הקורא בספר קול הנבואה יכול שלא לשים לב לעובדה שבמבט שטחי נראית מפליאה עד מוזרה, והיא: בספר קול הנבואה אין לכאורה דיון ישיר באופן הנבואה, "איך זה עובד". אפשר לומר שעובדה זו נעוצה בסיבה טכנית, בכך שהספר הוא רק חלק מתוכנית אב גדולה בהרבה, וכפי שהרחיב הרבה בספרו הרב ביטי בעקבות עבודה גדולה ויסודית שעשה בארכיונים של מכון נזר דוד, בכתבי הרב הנזיר. (לפיכך גם כאן נזדקק ל"אורות הקודש" כ"ממצא" הקרוב ביותר למה שחשב הרב הנזיר בענין, באמצעות אופן העריכה של החלקים העוסקים בנבואה, בנקודות שאותן הוא הדגיש בתוך הפיסקאות של הראי"ה קוק [שכן חלק מן העריכה הייתה להדגיש מילים מסויימות שהוא ראה בהן עיקר הקטע או חשיבות מיוחדת באמצעות הרחקת האותיות זו מזה באופן הבא: ה נ ה ז ה ק ט ע מ ו ד ג ש ] ובמבואות שכתב).

אך נראה שיש לכך שהרב הנזיר לא הרגיש חיסרון בלהוציא את "קול הנבואה" ללא דיבור ישיר על חווית הנבואה באופן מפורט, אף סיבה מהותית. הרב אהרן ליכטנשטיין בטקס לכבוד הספר "קול הנבואה" המובא בסוף הספר, מרחיב בכך שהנבואה אצל הרב הנזיר לא נדרשת כתופעה בפני עצמה ובוודאי לא כתופעה היסטורית גרידא, אלא כרצף יצירה ורוח בלתי פוסק בכל ההיסטוריה הישראלית, וכתפיסת עולם המתבטאת כמעט בכל יצירה במחשבת ישראל. וכה דבריו:
המחבר אינו דן בנבואה כחליפת כתבים וספרים מגובשת, אלא כתופעה כללית. הנבואה נראית כטיפוסית וכמרכזית ביהדות. אדרבה כתבי-הקדש כמעט שנראים כביטוי לקו השוררת בכל שבילי היהדות, לא כתופעה חד פעמית; כשלולית הנובעת מזרם השוטף בכל מציאות כנסת-ישראל, לא כמקרה בודד. נ"ך, הלכה, קבלה, חסידות, אפילו (אם כי בצירוף כמה הסתייגויות) פילוסופיית ימי הביניים - הכל עולה בקנה אחד - קנה הנבואה.
לו באנו להצביע על מקור למוטיב המושל בכיפת הספר, יש לראותו במילים ספורות בלשון הפסוק כתרגומו: "קול גדול ולא יסף" מתרגמינן "ולא פסק" .

אם עד עכשיו ביארנו מהי השמעיות ומהו הגיון שמעי, הרי שהנבואה אינה אלא הקצה העליון שעל ה"רצף" הנבואי. או נאמר, הנבואה היא הגיון שמעי משוכלל ומחודד היטב.
גם פה אנו מוצאים, כאמור, את עמדתו זו של הרב הנזיר (ולא ברור מה קדם למה) בלועה בתוך פסקאות הרב קוק באורות הקודש ובתוך הדגשים שהוא נתן בהן.
הנבואה באורות הקודש מתוארת ברצף לכל כוחות הנפש.
נעיין בכמה פסקאות:
ישנם בתוך הרגשת הבשר ניצוצי דמיון. ובתוך הדמיון ניצוצי שכל. בתוך השכל ניצוצי רוח הקודש, בתוך רוח הקודש ניצוצי נבואה, בתוך הנבואה ניצוצי אספקלריא מאירה, בתוך אספקלריא מאירה ניצוצי זיהרא עלאה דאדם הראשון, בתוך זיהרא עלאה דאדם הראשון ניצוצי אור החיים של אחר התקון השלם של כל העולמים, אחר תחיית המתים ויום שכולו שבת. ומי שעיניו פקוחות בא מכל הרגשת בשר למעלה למעלה, עד אור החיים של אור עולמים שלאחר תחיית המתים. של גילוי עדן עולמי עולמים
רעיון זה שמלמד אותנו כאן מרן הרב הוא בעצם פירוט של אותה תכונה סימבולית כלל עולמית עליה הרחבנו מאוד לעיל, בהשלכתה על מבנה נפשו של האדם. על מנת לפשט את הדברים נמשיל אותם:
לדוגמא: כאשר שיכלנו פוגש בדבר הנראה כחוסר איזון, כגון אדם שמדבר גדולות ועושה נבלות, הרי זה מעורר בנו מחאה, ואז כעס. אם נתאר את הרמות השונות של הנפש כגלדים של בצל, אז התחושה של כעס, לחץ הדם וכו' הם ביטוי והלבשה - גלד רגשי ופיזי - של הסתירה ב"גלד" השכלי, בה נפגשנו (הערה: אין אנו עוסקים כאן במקרה שהעוול מופנה כלפינו, שכן אז התמונה מורכבת יותר). דוגמא נוספת: כאשר אנו חשים ברגש אהבה כלפי אדם מסוים (ושוב בהסתייגות: גם פה אין מדובר על אהבת איש ואשה, שכן אף זה מורכב יותר), הרי זה נובע מתוך הערכה למשהו בו, כאשר רגש האהבה מלביש על גבי השכל המעריך. אם נעשה דבר מה לטובתו, נניח ניתן לו מתנה, הרי החפץ של המתנה ומעשה הנתינה מלביש על הרגש שמלביש על השכל. הרב קוק ממשיך את המהלך ואומר שכשם שיש קשר אדוק בין המצב הפיזי לבין מצב הרוח או בין התובנות השכליות לבין מצב הרוח כמו כן יש קשר בין השכל ומבניו אל הרצון והשאיפה. וכן להיפך הרצון והשאיפה מעוררות תובנות חדשות המתמזגות בהתמזגות מוחלטת עם הרצון המקשר את המודעות אל האינסוף שמעבר וכלשון הרב: "ותמימות הרוח תלויה היא בשכלול החפץ, שהוא האופי הפנימי של הנשמה, ששרשה מגיע למקום ששם הדעת והרצון מתאחדים בתכונה אחת" זאת אומרת שיש מקום שהתפיסה היא של הופעות אלוקיות שבאופן רגיל אינן נתפסות בנפש האדם כתודעה אלא כרצון, זאת אומרת שאדם מגיע לוודאות כעין תודעה (תודעה היא כראיה, דבר המצוייר במוח, בדבר האינסוף שהוא מופיע באופן רגיל בתור הדבר שאליו שואפים מאחר והוא לא נתפס) וכאן הדברים כבר נכנסים אל התחום הנבואי.

האמירה כאן היא מהפכה בתפיסה של הדרך להשגת האלוקות, כפי שכבר התחלנו לבאר לעיל בדבר החשיבה הסימבולית.
באופן מסורתי ישנו ניתוק בין המושג הגיון לבין הרגשות והשאיפות. האמירה כאן היא שכל האישיות של האדם היא הופעה של אותו העניין. השכל מחפש את ההתאמה האמת והצדק שהם "גירסה שכלית" למוסר והשלימות שהם מושאים רצונייים מובהקים.
היופי האסטטי וההרמוני הפועל בכוחות הדמיון של האדם, אף הוא ביטוי חיצוני לאיזון והצדק השכליים, שהם ביטוי, כאמור, למוסר והיושר והאחדות האינסופית.
השאיפה האינסופית לעוד בכל תחום של הנפש האלוקית, אהבת היופי, וחיפוש האחדות והשיטטיות המדעית או הפילוסופית, משותפים הם לכל בני האדם, ובעיני הרב הנזיר הם כולם כולם ביטויים ברמות שונות של הנפש לאותו ענין של בקשת השלימות של האחד האינסופי האמיתי.
זאת אומרת שהביטוי "אמת הגיונית" הופך כאן מבירור אובייקטיבי, לחשיפת המבנה של נפשות כל בני האדם, וכפי שנרחיב ב"סיכום ושאלת הוודאות".

קישור ישיר למושג השמעיות וההקשבה אנו מוצאים בשתי פיסקאות אחרות באותו הסדר

כך הוא הסדר. צריך לטהר ולאמץ את הגוף וכחותיו כולם, אחר כך בא כח הדמיון וכל סעיפיו, שצריך להיות גם כן חזק ומזוכך, ואחר כך בא הרגש וכל ענפיו, ועל גביהם יבא השכל הברור, והסתעפותיו כולן, ואור ההקשבה העליונה, שבאה מהתנוצצות רוח קודש עליון, הוא בא על גביהם. סדר זה איננו בדין של יחידים לבדם, אלא הוא הדין באומה שלמה, והדברים מתיחשים לעומת תקופות שונות במהלך החיים שלה .
הדגשים במקור יש לשים לב לדגש על "אור ההקשבה העליונה"
וכמה פסקאות אחרי כן:
כשמרגיל האדם את עצמו לשמע קול ד' מכל דבר, בא הענין עד התוכן היותר עליון שברוח האדם. שהוא השכל, שהוא דוקא הוא מכסה יותר מכל את הענין האלהי, מפני שיעלה במחשבה, שיש כאן כח שכלי מיוחד שעושה את הציורים השכליים. אבל על ידי ההרגל הטוב, של הקשבת קול ד' בכל דבר, מתגלה אליו קול ד' גם בשכל, ואז דוקא בשכל ימצא את ההתגלות האלהית האמתית .

שוב, ההדגשות במקור, והודגשו על ידי הרב הנזיר שמצא כאן יסוד לשיטתו הגורסת את ההקשבה מתוך כל דבר אל המעבר. כך אפשר להבין את ההעדר של העיסוק בחווית הנבואה עצמה מ"קול הנבואה" שכן הנבואה היא רק "הפעלה" אלוקית של ההגיון העברי השמעי, ושלימות שלו.
סיכומו של דבר, הנבואה אם כן בתפיסת הרב הנזיר שגם פה היא "אור ישר" ו"אור חוזר" ממורו הרב ראי"ה קוק זצ"ל, איננה רק איזה קול או מראה, אלא הקשבה מלאה לכל נטיות הנפש, בתוספת של שפע אלוהי. הדבר דומה לתפיסתו של הרמב"ם את הנביא כאדם מושלם הן בשיכלו הן במידותיו והן במעשיו ואף בכוח הדמיון שלו. הנבואה היא חיבור פנימי אמיתי של האדם לעצמו הן לשכלו הן להרגשותיו, ובמיוחד - לפי הרב הנזיר - לרצונותיו, כאשר הרצון מקרין משאיפתו הסודית לאינסוף, על השכל, המידות, והדמיון, והפוך למסרים אלוקיים שכליים או דמיוניים. מתוך יסוד זה רצוני לסכם את התובנות אליהן הגענו ולגעת בנושא שהוא עניין לעבודה בפני עצמה אך מחמת חשיבותו ומרכזיותו רצוני לגעת בו גם פה, והוא שאלת הוודאות, או במילים פשוטות, מי אמר שכל התחושות האלה אינן זרמי נוירונים במוח האנושי ושם זה המקום היחיד של אמתותן אך לא במציאות האובייקטיבית.